<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ס"א</h1>
<h2>דף כא.</h2>
אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל אחרית תשובות האלה והנסחאות שכתבתי ושמצאתי יש לי להכריע ולגלות הטעמים הברורים לדברי מי שהדעת מכרעת עליהם והשכל מורה על דבריהם לפי ענין השמועות הנזכרות בגמרא. ולהסיר מהן הספקות וליישב הענינים על אופניהם ולכתוב עוד תוצאות ההרשאו' לכל משפטיהם כפי השגת היד. תחלה אומר כי ענין הנסחאות ממה שאינו שוה בספרים לפי מה שכתבתי בנסחת רב חננאל ז"ל ובנסחת רבי' האיי גאון ז"ל כי בנסחא שלנו בלשון השני של רב אשי ואמימר גרסי' לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשיקרא. ובנסחא שלהם מפרש טעמא דנהרדעי מדר' יוחנן להיכא דכפריה ואמת וברור לכאורה (היכא) [הכא] מחזיא מילתא דהיכי דכפריה דדמי לדר' יוחנן דמשום דכפריה הוה ליה גזלן. כדאמר רב ששת (ב"ק ק"ה:) הכופר בפקדון (עושה לו) [נעשה עליו] גזלן וחייב באונסיו אבל היכא דלא כפריה היכי דמיא לגזלה (והכא) [והא] פקדון ודאי כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה בין להקנאה בין לקדש בו את האשה. אבל מה אעשה וכל (הנסחוא') [הנסחאות] כך הן כאותה שכתבתי בתחלה. ונוסח הרב ר' יצחק בהלכותיו כך היא וכן בנסחא דבעל הלכות כמו כן. ולפי נסחאות שלנו בודאי יש לנו לדקדק הרבה חדא דכיון דכפריה הוה ליה למימר טפי מדרבי יוחנן. וא"ת דלית' לדר' יוחנן והא (דמקשינן) [מקשינן] מינה פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ו':) ההוא מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי וקם חד מנייהו ואקדשיה וכו'. ואקשינן וכי יכול להוציאו בדיינים מי מצי מקדיש ליה ואע"ג דלא אפקייה והא (דאמר) [אמר] ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו'. ותריץ ליה מי סברת מסות' מטלטלי לא מסותא מקרקעי הוה דכי יכול להוציאו בדיינין ברשותיה דמארי' קאי אלמא הלכת' כותי'. ועוד הא קימא לן דלמחזי כשיקרא לא חיישי' מדרב נחמן דאמר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ומדר' יוחנן דאמר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו כו' כדאיתא בגיטין פרק כל הגט (כ"ו:) אלא דלכתחלה מיהת לא עבדינן דחיישינן לשיקרא ודרב נחמן ור' יוחנן דיעבד הוא. ואם תאמר הא נמי לכתחלה היא דלא כתבי בדכפריה אבל אי עבי' וכתב לא מבטלינן ליה הא לא מצית אמרת חדא דכיון דכפר ביה היכי מצי לאקנייה ובמאי זכי האיך. ועוד דכי מותבינן בשבועות ובבכורות מנהרדעי אדשמואל דמוקים למתני' בבא בהרשאה. ומתרצין הני מילי דכפריה אבל לא כפריה כתב' למה ליה למימר הכי ולימא ליה הני מילי לכתחלה אבל דיעבד מפקינן בה ממונא ומדפסקיה למלתא בין היכא דכפריה להיכא דלא כפריה ש"מ דהיכא דכפריה לית בה מששא. וכך הושוו בה כל הגאונים והחכמים כמו שכתבנו למעלה. מעתה יש לנו לתרץ מה הוא הטעם שפירשו להיכא דכפריה לנסחאות שלנו. ויש לומר שלא בא זה הטעם לבטל הטעם הראשון אלא להוסיף עליו שאם כפר בו אעפ"י שחזר והודה לו דהשתא לאו גזלה היא אפי' הכי אינו כותב עליהם עוד אורכתא משום דמחזי כשיקרא מפני שאינו עוד לא פקדון ולא מלוה אלא גזלה שבידו היא נקראת ולזה הטעם אם כתב לו ממון סתם לא מחזי כשיקרא אלא שאינו יכול לגבות בה כלום מפני שאנו אומרים שמא מלוה היא ולא יכול להקנותה לו מכל מקום לזה הענין אם עבר וכתב לשון פקדון הועיל להוציא מיד הנפקד על כרחו ואפי' כתב ממון סתם או אפי' בלשון מלוה אם הודה בו נפקד כי פקדון היה זה בידו מוציאים ממנו על כרחו ונותנין למורשה דכיון דאודי ליה והו' בעינו כמ"ד לי' יהא לי בידך דמי וכפקדון דמי (כדמפורש בב"ק ק"ד.) ויכו' זה להקנות בהקנאה הראוי לו דאי זוזי נינהו מקני להו אגב ארעא ואי שאר מטלטלין נינהו מקני להו נמי בחליפין ואי ארעא הוא [ולא] צריך ולא מידי אלא (כלישנא) [בלישנא] דאורכתא מיקניא דהא כתיב בה דון וזכה וקימא לן וזכה לשון מתנה היא כדאיתא בבא בתרא פרק מ"ש (קמ"ח:) וכן שנינו במסכת מעשר שני ומייתינן לה בקדושין (כ"ו:) מעשר עני שעתיד אני להפריש הרי הוא נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים. ואי מלוה בשטר היא מקני לה ניהליה בכתיבת אורכתא ובמסירת השטר לידו והוא דכתב באורכתא קנה לך שטרא הוא וכל שעבודי' דאית ביה. אי נמי דמקנה ליה שטרא אגב ארע' א"נ בחליפין ומיקני שטרא כל היכא דאיתיה דהוה ליה כמסירת השטר אלא שמסירת השטר יותר שוה מכולן שבכולן יכול הלוה לעכב מפני חזרת שטר חוב שכל זמן ששטר החוב קיים אין כותבין שובר.
הנה דחקתי את הענין ופרשתי אותו לפי דעת הגאונים שהושוו במלוה ובפקדון שכפר בו שאין הרשאה מועיל עליהם כלל ובודאי לכאורה כך הוא שהרי מצינו לרבא ולרב פפא דאצרכינהו למארה אורכתא הקנאה גמורה אגב ארעא [ומלוה לא נקנית אגב ארעא] ולא בשום ענין אלא או באודית' או במעמד שלשתן אלמא פקדון הוו אבל במלוה [לא] אשכחן אורכתא ופקדון שכפר בו ולא חזר והודה בו אינו נקנה בשום דבר והיאך מקנה לו דבר שאינו [ברשותו] מיהו איכא מאן דקשיא ליה הנהו שמעתתא דבכורות לאו פקדון נינהו ולאו מלוה נינהו אלא בתורת מתנה נמי יהבינהו לכהן לפדיון בנו ולהוצאה נתנו המעות מיד וכהן מפיק להו בתורת שהם שלו ואפי' הכי מהניא בהו אורכתא אלמא אפי' במלוה נמי מהניא בהו אורכתא ואם תאמר במה זוכה בה. יש לומר מפני שיכול להקנותה באודיתא כמעשה דרבא ורב מארי בריה (דאמימ') [דאיסור] כדאיתא בבבא בתרא (קמ"ט.) וכללו של דבר כל דבר שיכול להקנותו בשום ענין הרשאה מועלת עליו והוא שהקנה לו בדרך הקנאתו. ואין לנו דבר שאין יכול להקנותו אלא מה שזה כופר בו ומשום הכי אין הרשאה מועלת עליו ולא לכתחלה ולא דיעבד אלא אם כן חזר והודה בו קודם הרשאה דמהני בה אורכתא דיעבד כדכתיבנן לעיל. וא"ת כיון דאפי' במלוה על פה מהניא בה אורכתא מעתה דברי ר' יוחנן בטלים הם דאמר כל ממון שאינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותו ואע"ג דמצי מפיק ליה בדיינים כל היכא דלא אפקיה לא מצי לאקנויי הא לא קשיא חדא דאודיתא לאו הקנאה אלא חזרת ממון לבעליו היא. ועוד דמלתיה דר' יוחנן דוקא בגזלה וכיוצא בה דהיינו כפירה אבל כל דבר שאין בו כפירה כמאן דאיתיה ברשותיה דמאריה מחית. וא"ת כיון דאודיתא לאו הקנאה היא ההיא הרשאה דבכורות ואוקימנא באודיתא ואמאי קרי לה הרשאה. איכא למימר כעין הרשאה היא דהא מתני אהדדי דכל מאי דמפיק מכהן להוי לתרוייהו והוה ליה כשותפא שבא מכחו ומכח חבירו ולעולם באודיתא לא מצי למיהדר ביה אע"ג דכתב ביה כל דמתענית מדינא עלאי וכו'. ומשום הכי אצטריכו רבא ורב פפא לאקנויי אגב ארעא ולא אקני להו באודיתא כי היכי דלא לחזקי בממונא. והשתא מבעי לן תרוצי מאי דקשיא לן במלתא דרב אשי דאמר שליחא שוייה ולברורי נמי דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אנהרדעי אלא (אמימר) [אאמימר] בלחוד הוא דפליג ואליבא דנהרדעי הוא דקא מפרש כדכתב רב חננאל והרב ר' יצחק ז"ל.
וכן הוא (העיקרו) [העיקר] באמת וברור דהא דנהרדעי הלכה רווחת היא בכל הגמרא כמו שכתבנו למעלה דהא בהרשאה אמרי' בא במתנה לא אמרינן. ועוד דנהרדעי גופייהו לא אתו לאשמועינן הכא דכתבינן אורכתא אלא לאשמועינן על מה כותבין אותה אמקרקעי או אפי' אמטלטלי ואם על דלא כפריה או אפי' בדכפריה (ואז הלשון) [ואיזה לשון] מועיל בהן ואם אפשר להם זולתו כגון דון וזכי והנפק לנפשך לפי שדבר ברור היה אצלם שכותבין הרשאות ורב אשי גופיה לא אתא לאיפלוגי אדנהרדעי כלל דאם אתא לאפלוגי עליהו הוה ליה למימר הכי כיון דכתב בה כל דמתעני' מדינא עלאי לאו אורכתא היא כדאמרי נהרדעי בזיל דון וזכה ועוד אי לא כתב בה כל דמתענית מדינא עלאי לדעת אותם המפרשים ההרשאה ההיא מוציאין בה ממון כי הוא הלשון המבטל לדעת' וכיון שאינו כתוב בה הרשאה טובה היא. מעתה כך היה לו לרב אשי לומר ואי כתב בה כל דמתענית מן דינא עלאי לאו אורכתא היא. ומדאמר רב אשי כיון דכתיב כו' אלמא פשיטא ליה מלתא דהכי כתבי' בהו באורכתא כלהו וצורך ההרשאה הוא כמו שאמרנו בזיל דון וזכ' וכו' ואין להם זולתו כמו שכתבנו למעלה מתשובת הרב ר' יצחק ז"ל. ואין ספק בדבר כי ההרשאות שווי שליח נינהו ואקניאת' נינהו כדכתבינן לעיל. והנה שמעתא דשבועות (ל"ג:) מוכחת דדיקינן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ומוקמינן לה בבא בהרשאה ואי אקנית' גמורה היא היכי אמרי' מנה לפלוני ביד פלוני דומיא דאיש פלוני כהן והלא מנה שלו ביד פלוני היא והיכי הויא כעין איש פלוני כהן שהיה תביעה לאחר אלא שמע מינה דכל הרשאה שליח הוי ואפי' הכי מפי' בה ממונא ועכשיו יש לנו לפרש כיון דשליחא הוא כל ההקנאות שהקנה לו אגב קרקע מה יועילו למורשה להוציא בה ממון בכח הרשאה ולימא ליה לאו בעל דברים דידי את מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים דאע"ג דהוי שליח (זכו מכח ליה פקדיה) [וכי מסר ליה פקדונו] מפטר מאונסין ומכל דבר דלא מצי מפיק מניה ממונא מדינא אלא מדעתיה דנפקד. ועוד הקנאתו למה והלא אינו קונה כלום ובודאי קושיא זו צריכא לפנים.
ואנן מסתבר לן פירקא דהאי קושיא בסיעתא דשמיא דהאי לישנא דכתבינן באורכתא כל דמתענית מדינא עלאי לישנא דזכותא ולישנא דרעותא הוא. לישנא דזכותא הוא דהכי קאמר ליה אין לי עוד לערער אחריך מפני שהקניתי לך ממון זה וסלקתי את עצמי מן הממון ולישנא דרעותא היא הואיל ושייך נפשיה בחובה וזכות של מורשה (ואלמא) [אלמא] לא סליק [נפשי'] מהאי ממונא הילכך כי אתי לגבי נפקד ובעי למפטר נפשיה מניה בטענת שליחות מצי אמר ליה האיך אדרבא לשנא דזכות היא לגבאי ומרי פקדונא לא מבטל לאורכתא את היכי מבטלת ליה ואיהו ידע בה טפי אי כתב בה לזכותא אי לא וכיון דאיהו לא מבטל לה את לא מצית לבטולה אבל אי אתי לגבי מרי דפקדונא ובעי לאתחזוקי בממונא מצי האיך למימר ליה אנא לרעותא דליך הוא דאכווני ואנא הוא מאריה דממונא את יד בעל השטר על התחתונה. ואשכחן נמי כי הא מלתא בגמרא דכתובות (ל"ג.) בענין היו שם מאתים של מנה נוטלת וכו' ואקשינן תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית ליה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה. אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב ותימא לה הא סלקת נפשך ממנה. משום דאמר לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי מכל מקום בעלת מנה נוטלת חמשים. ותימא לה בעלת שלש מאות לבעלת מנה (אי) [את] לא שקלת טפי (ממקנתיך) [ממנתיך] דהא מדין ודברים סליקה נפשה אלא לאו משום דאמרה לה לדידי הא לא מבטלא ולא מידי ולא קא מערער' עילואי להדין דמבטל' בטילא (לדידך) [לדידי] דלא מבטלא לא בטילא מאי טעמא משום דהאי לישנא משמע לשון מתנה ומשמע נמי סילוק דין ודברים ולמאן דמבטל לה בטל למאן דלא מבטיל ליה לא בטל. והא מלתא נמי להא דמיא הלכך צריך שיכתוב לו לשון הקנאה ויקנה לו כדין הקנאה כדי דתהוי ידיה אלימא לאפוקי ממונא מהאיך בעל כרחיה. וצריך למכת' ליה נמי כל דמתענית מדינא עלאי וכו' [כי] היכי דלא לחזק בממונא ועוד לאלומי ידיה דשליח' נמי למיזל ולמידן בהדי' דהאיך משליחותא דהאי דאי לאו דשויי' שליח למתבע זכותי' וקביל עליה על דנפיק ליה מן דיניה אע"ג דאמר ליה זיל דון לאו מלתא שלימא היא דמזל ולמידן בהדי' והשלמת זיל דון וזכ' הוא דאי לאו זיל דון וזכי והשלמתו אע"ג דאקני ליה ממונא הקנאה לא מצי למידן בהדי' ולאפוקי מיניה על כרחיה שהרי המוכר שטר חוב לחבירו דאע"ג דקני ליה לההוא ממונא בכתיבה ומסירה לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה אלא א"כ כתב לו בשטר המכר תלך ותדון עמו ותוציא זה ממון לעצמך.
ונפקא לן הא מלתא מההיא דגרסינן בכתובות (פ"ה:) קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ואגרשה ומתה ושבקה ברתא לסוף אתו לקוחות ותבעוה לברתא וכו' אלמא בהדיה ברתא הוא דמצו למידן בהדי אבוה לא מצו למידן. ועוד דאמרינן התם (פ"ו.) אי פקח האי מקרקש ליה זוזי וכתיב ליה שטר' על שמיה. אלמא אי משעבד ליה נפשיה משתעבד ליה אי לא לא ולגבי אורכתא נמי אע"ג דמקנה ליה הקנאה גמור' אי לא כתב ליה זיל דון וכו' והשלמת הדבר כלו דהיינו כל דמתעני' מן דינ' וכו' לא מצי למידן בהדיא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את השתא דכתב ליה הכי לא מצי למדחיי' דאתי ליה מכח דנפשיה ואתי ליה מכח בעל הפקדון הלכך כיון דהאי אורכתא כתב בה לשון הקנאה והויא הקנאה לא מצי האיך למדחייה לא בטענת חזרה ולא בטענת מיתה. בטענת חזרה לא מדאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הוא הכי נמי אמרי' חזקה בעל הבית מעמידו בשליח ותו לא מצי האיך למימר ליה דילמא הדר בך משליחותא דידך ובטל לאורכתא ואע"ג דקיימא לן דשליח' שוייה ומצי לבטוליה דהאי ומצי לאורוכי לאיניש אחרינא אפי' הכי בטענת שמא לא מצי למדחייה עד דמייתי ראיה דבטול בטלה לאורכיתה. תדע שהרי הולך מנה לפלוני במתנה קיימא לן (גיטין ל"ב:) דהולך לאו כזכ' ואי בעי למהדר ביה מצי הדר ביה ואפי' הכי מסתמא אזיל שליח ויהיב ליה למקבל מתנה ולא חייש לחזרה אלמא מסתמא מוקמינן לבעל הבית בחזקת עומד בדבורו. וכן רבא שחשש למית' דר' אבא ולא חשש לחזרה ואע"ג דלגבי שליחות הגט לא חיישינן למית' כדתנן (גיטין כ"ח.) המביא גט ממדינת הים והניחו שם זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אפי' הכי חשש רבא למיתה ולא חשש לחזרה אלמא מיתה שכיחא טפי מחזרה משום חזקה. ובטענת מיתה נמי לא מצי למדחייה דכל זמן דלא אתברר' מלתא דחזרה מתנת' היא בין לגבי נפשיה בין לגבי ברי' עד דמגלה דעתיה דבעי לבטולה כדכתיבנא לעיל. ואם תאמר הלא רבא חשש למית' והכא נמי לדחיי' בטענת מיתה התם שליחות בעלמא הוא דחשש רבא למיתה. אבל כי אקניניה לרב ספרא אגב ארעא ואורכיה עלויה תו ליכא למיחש למידי. ואם תאמר בהולך מנה לפלוני במתנה אמאי לא חייש שליח מיתה כדחשש רבא הכא. הא לאו מלתא היא שהרי אם מת נותן בחיי מקבל מצוה לקיים דברי המת והכי איתא בגטין פרק קמא (י"ד:). ואם תאמר היאך חשש רבא למיתה והא לגבי ע"א לא חיישינן למיתה. התם משום דליכא ערעור [אבל הכא איכא ערעור] של יורשי ר' אבא וכיון דכתב ליה אורכתא תו ליכא למיחש. ולא עוד אלא אפי' בשליחות גרידא אם קדם ונתן המעות לידו ואח"כ נודע שכבר חזר בו בעל המעות ובטל שליחותו של זה ונאנסו המעות מיד השליח פטור הלה מהאי טעמא משום דמצי למימר ליה אנא אשליחותא דידיה סמכי ואסהדי סמכי את הוא דפשע' בו דהדר' בך דמידע ידעת דאנא מסרנא לידיה ואדעתא דאמס' לידיה שדרתיה ניהלי ולא אבעי לך למהדר ביה ומשום הכי פטור. ואמטו להכי חשש רבא למיתה ולא חשש לחזרה. וכ"ש כי אתי ליה באורכתא דלא מצי מדחי ליה בטענת חזרה אלא א"כ נודע שבטלו.
